תוכן

א) הנה בטרם בואנו לחדור אל הפרטים שבעולם התקון אשר עמקו מני ים, צריכים מקודם לתפוש מושג כללי בענין ההבחן של מ״ה וב״ן הכוללים, אשר פרצופי כל הזכרים דד׳ עולמות אבי״ע נמשכים ממ״ה החדש שנקרא מ״ה הכולל ופרצופי כל הנקבות שבד' עולמות אבי״ע נמשכות מב"ן הכולל שה״ס ע״ס דעולם הנקודים. וכללות ההבחן שביניהם הוא בעיקר בבחי׳ הנה״י דכל פרצוף כנודע, דכל האברים דדו״נ כמעט שוים זל״ז ועיקר ההפרש הוא רק באברים דנה״י שבהם, והיינו משום דב' הפרצופין מ״ה וב״ן הכוללים הנז' המה רק בחי' המטבור ולמטה דא״ק הכולל. ונודע דכל הסדרים שבעליון בענין הכלים שבו בהכרח שנפעלים כן גם בתחתונים ממנו, עד אפי' בפרצופין שבעשיה התחתונה כמ״ש הרב לעיל בענף י׳. ולפיכך כל ההבחנות שנתבארו עד הנה בפרצוף א״ק, בהכרח שיסודרו כן גם בפרצופין התחתונים. וע״כ עיקר ההבחן דזכר ונקבה הוא ע״פ היחס דמ״ה וב"ן לכללות דא״ק שהוא ע"כ בנה״י דכל פרצוף, היות ששם הוא מקומם בתחילה בפרצוף א״ק.
ונחזור מקודם בקצרה על סדר רת״ס דפרצוף א״ק, שמתחיל מא״ס ב״ה ונמשך עד לעוה״ז בסוד קו אחד עד לנקודה האמצעית ממש דהיינו לנקודה דעוה״ז. וקו זה מכונה בשם הויה פנימאה דא״ק, משום שאור א"ס ב״ה מתלבש בו בסוד או״פ בסוד ד' הבחינות הנודעות המכונות: חכמה בינה ת״ת מלכות, אשר המלכות מסתיימת על סוד נקודת הצמצום הכללית שכח הצמצום שבה מכונה בשם מסך שבכלי מלכות, ושם נעשה בחי׳ זווג דהכאה המעלה או״ח ומלביש ד׳ הבחינות דאו"י עד הכתר שה״ס א״ס ב״ה המקיף. וה״ס עשר ספירות הראשונות שנאצלו על המסך שבכלי מלכות, ומכונות ע״ס דראש דא״ק הפנימי.
אמנם אי אפשר שיתגלו כלים בע״ס דראש, משום דהכלים כולם הם מבחי׳ התפשטות המסך שבכלי מלכות שיש בו בחי' דין, מפני הצמצום שנעשה בו הסיום על האור העליון, וע״כ הוא נותן קצבה ומדה על האור שקצבה זו מכונה תמיד בשם כלי. והנה התפשטות המסך לעשות כלים כאמור הוא נוהג רק ממעלה למטה, כלומר אחר שכבר הושרשה פעולת המסך לסיים על אור העליון בבחי' שורש עכ״פ, יכול אח״ז להתפשט מכח או"ח הכלול בו גם ממעלה למטה על ד' בחי׳ דאו"י עד למלכות שלו, ושם נעשה זווג דהכאה השני המכונה הסתכלות ב' ואז נעשה בהם בחי׳ כלי. משא״כ בע״ס הראשונות הנ״ל שנתפשטו למעלה מנקודת הצמצום הכללית בזווג הראשון המכונה הסת״א, עדיין אין בהם בחי׳ כלי כלל, כי המסך אינו ביכולת להתפשט ולעלות למעלה ממקורו ומקומו, שהוא כלי המלכות הנמצא למטה מד' הבחי׳ דאור ישר. כמ״ש בדברי הרב לעיל בענף ה׳ עש״ה וגם בשער הקדמות דף קמ״ג עש״ה.
וע״כ נבחן פרצוף א״ק הפנימי בראש וגוף, אשר הראש מסתיים על המסך דמלכות הכללית ומכונה ג״כ פה של ראש, שהם ע״ס היוצאות מהסת״א. ואין בו שום הכר של כלי ואפי׳ קו אחד אין בו מבחי׳ כלי, עד שהמלכות הכללית בכח המסך והצמצום שבה נתפשטה בעצמה לע״ס שבמלכות, ועל המלכות דמלכות נעשה זווג ב' המכונה הסתכלות ב׳ או פי טבור או חזה. ואז יוצאות ע״ס דגופא בבחי׳ כלי אחד וקו אחד, דהיינו מהתפשטות המסך שבכלי מלכות. ואח״כ יש עוד כח במלכות דמלכות הזאת המכונה טבור, להתפשט בסוד ע״ס דאור חוזר בלי אור ישר עד לנקודה אמצעית ממש.
וז"ס התחלקות כל פרצוף על ג׳ שלישים רת״ס, כי נקודת הצמצום הזאת לא יכלה לסיים ממש על אור העליון עד שלש מדרגות שהם: מלכות הכללית שבראש ואח״כ מלכות דמלכות המכונה טבור ואח״כ עוד לבחי׳ מלכות דאו״ח בלי או״י. ואז נעשה סיומו של הפרצוף, כלומר המעכב על האור העליון שלא יתפשט יותר. ונקודת הסיום הזאת היא המכונה נקודה אמצעית ממש והיינו הנקודה דעוה״ז, משא״כ ב׳ הנקודות הקודמות.
גם נתבאר לעיל בפמ״ס בענף ט׳ איך כללות רת״ס הנ״ל דא״ק הפנימי הנז' נבחן בבחי' הויה פנימאה, שמכל אות דהויה זו יוצא ומשתלשל פרצוף שלם ברת״ס. אשר מיוד דהויה יוצא פרצוף ע״ב לחוץ ומלביש מפה של ראש דא״ק הפנימי עד הטבור. ומה׳ דהויה פנימאה יוצא לחוץ פרצוף ס״ג ומלביש מפה דראש של פרצוף ע״ב עד סיום רגליו של אדם קדמון הפנימי. ומה' תתאה דהויה פנימאה יוצא לחוץ פרצוף ב"ן ומלביש מפה של ראש הס״ג ולמטה עד סיום רגליו, דהיינו ג״כ עד לנקודה דעוה״ז ובז״ת שלו קרה המקרה דשביה״כ. ואח״כ מהואו דהויה פנימאה יצא פרצוף מ״ה המכונה מ״ה החדש והוא מלביש מפה של ראש הב״ן עד הטבור דב״ן ושם נפסק. עיין כ״ז בענף ט׳ בטעמם ונימוקם. ומה שיצא ב״ן שהוא נקבה קודם מ״ה שהוא זכר, אומר שם בע״ח שז״ס בת תחילה סימן יפה לבנים.